בהתחשב במכלול שיטות הריפוי הקיימות בעולם, כולל כל סוגי הרפואות וסכומי העתק המושקעים במחקר רפואי, תמוהה בעיני העליה התמדת באחוזי התחלואה באוכולוסיה, בפרט העליה המתמדת בתחלואה במחלות כרוניות ומחלות קשות. למרות כל הידע והניסיון האנושות הולכות ונהיית חולה יותר.
ברמה התיאורטית, ברור שחוסר בדרכי טיפול איננה הבעיה כי יש שפע בלתי נדלה של שיטות וגישות ריפוי.
אז למה אנשים לא נרפאים?
ריפוי הינו בראש ובראשונה שינוי. בתורת הכאוס, הכימאי הבלגי, זוכה פרס הנובל, ד"ר איליה פריגוגין מתאר את התהליך המדעי להתרחשותם של שינויים ומוכיח ששינויים מתרחשים מתוך כאוס. במצבים בהם מערכת מגיעה לסף היכולת שלה להמשיך להתקיים בצורתה הקיימת, היא נאלצת באל כורחה לשנות צורה ורמת תפקוד.
דוגמה: כבישים אשר נסללו בשנות ה- 80 הספיקו לכמות הרכבים באותה תקופה. מאז, כמות הרכבים הנוסעים בכבישי הארץ גדלה מאד. בשנות ה 2000 כבישים אלה כבר לא יכלו להכיל את כמות הרכבים הנוסעים בהם. התוצאה היתה עומסים ופקקים שיצרו סוג של כאוס. הדרך היחידה לפתור את בעיית העומסים היתה לשדרג את מערכת הכבישים. הוספו נתיבים ומחלפים אשר שינוי את צורתם ואת רמת התפקוד של הכבישים וכך גדלה יכולתם להכיל כמות רכבים הרבה יותר גדולה.
אין שום הבדל בין שינוי "לטובה" ושינוי "לרעה". שינוי הוא שינוי. כל סוגי השינויים נולדים מתוך כאוס. לצערינו, אם יש משהו שרובינו לא אוהבים זה כאוס.
מסתבר שהפחד משינוי גדול מהפחד מהקיים, גם אם הוא מזיק. באופן כמעט שיטתי אנחנו מעדיפים את הקיים המוכר על החדש ה"לא ידוע".
אנשים נשארים במקום עבודה לא ממצה, במערכות יחסים לא בריאות, במקום מגורים לא נוח רק כדי להמנע מהתמודדות עם שינויים.
ריפוי עובד עפ"י אותו עקרון.
אנשים החולים במחלות כרוניות "רגילים" למחלה שלהם. הם נוטים להיאחז במחלה, גם אם באופן לא מודע, בגלל שהיא מוכרת. הם מכירים את המגבלות שהיא יוצרת, יודעים איך להתנהל איתה וכו'. כל ההרגלים האלה יצטרכו להשתנות אם הם יחלימו.
דוגמה: אישה בת 45 הגיעה לטיפול עם עבר גדוש בהתעללות, דיכאון ומגוון קשיי התנהלות רגשית ותפקודית. בכל פעם שנוצרה התקדמות משמעותית היא טרפדה את התהליך בטענה שהיא לא יכולה להיות אחרת, שאיננה יודעת להיות אחרת, ושהיא פוחדת מהחיים ללא הבעיות שלה ומהחרטה העצומה שתהיה לה אם וכאשר היא תגלה שבעצם היא יכלה לשנות את כל זה. לקח חודשים רבים של צעדים קטנים, עד שהעזה להתנסות בהרגשה טובה ותפקוד תקין.
היבט נוסף הוא שמחלות מניבות רווחים. רווחים ממחלות אינם בהכרח מודעים אבל ברור לכולנו שלאנשים חולים יש "זכויות" שאין לאנשים בריאים. להגיד שמחלות מזכות אנשים בתשומת לב זו אמירה שטחית. בפועל, מחלות פותרות אנשים מדברים מאד ספציפיים ונותנות להם סיבות טובות לכשלונות, חוסק יצירתיות, חוסר עשייה חוסר קבלת החלטות ועוד.
מחלות משרתות צרכים שהאדם לא יודע איך למלא בדרכים בריאות יותר. עד שלא ילמד איך להזין ולספק את צרכיו בדרכים בריאות, לא יוכל להרשות לעצמו לוותר על המחלה.
לאורך זמן, אנשים נוטים להגדיר את עצמם באמצעות המחלות שלהם. ויתור על המחלה כמוה ויתור על זהות שלמה. על מנת שלהבראה יהיה סיכוי סביר, חייבת להבנות הגדרה עצמית וזהות חדשים. לא עניין של מה בכך.
אז מה הפלא שאנשים לא נרפאים?
סביב חולי יש מערכת מסועפת של צרכים, מניעים ואינטרסים שאינם קשורים כלל למצב הגופני. ריפוי לא יכול להתרחש בלי שמניעים אלה יצאו אל האור ואל המודעות ומבלי שיקבלו מענה. זה לא רק לא משתלם אלה מאיים ממש.
